‫GO BEYOND YOUR BORDERS‬

‫דברים שלא כדאי לעשות אם אתם רוצים להיות מאושרים‬

‫admin‬ — Sun, 27 Mar 2011 13:46:27 +0000

האם חשבתם פעם ללכת למאמן אישי כדי לשפר רמת החיים שלכם, לפתור בעיות, להחליט על דרך חדשה? אם כן, יכול להיות שהמאמן האישי ביקש מכם לעצום עיניים ולדמיין את החיים שלכם בעוד מספר שנים בפירוט? אז הינה לכם החדשות: אין לזה שום משמעות ואולי אף ההיפך: ברגע שעשיתם זאת צימצמתם את האפשרות להגיע לזה במציאות.

לאלה מכם ששומעים אנגלית: הקשיבו ל- 15 דקות הראשונות של הווידאו (או יותר כמובן) ואלה שלא נמצאים ביחסים ידידותיים עם הנאגלית הבריטית תצטרכו להסתפק בתקציר שלי של הסרטון.

The Well-Being Agenda from The School of Life on Vimeo.

1. לספרים בנושא של שיפור עצמי אין שום הוכחה שמה שהם מציגים עובד. הפוך אפילו: ישנם הוכחות חלקיות שהם לא עובדים.

2. אין שום מחקר שמוכיח שעובדה שאתה יודע מה אתה רוצה עוזרת לך להשיג את זה.

3. מחקרים רבים מוכיחים שלדמיין תמונה אידאלית של החיים שלך אינה עוזרת אלא ממצמצמת את הסיכויים להגיע לזה.

4. להוציא את כעסך ע"י מכות לכרית על מנת "להוציא" את כעסך לא עוזר להוריד את הכעס. להיפך: את תתנהג כמו אדם כועס תהפוך לאדם כועס.

5. הקורסים האלה לא עוזרים אלא אפילו עושים נזק כי הם גורמים לאנשים להיות מרוכזים בעצמם שזה תכונה של אנשים דכאוניים. ריכוז יתר בעצמכם גורם לכם להיות מדוכאים.

6. אנשים לא מדוכאים נוטים להערכת יתר של היכולות של עצמם. וזה טוב כי זה עוזר לנו לקום בבוקר.

7. זה גורם נזק במיוחד כאשר אתם מנסים לשנות דברים ולא מצליחים ואז נכנסים עוד יותר לדיכאון.

8. אם אתם רוצים להיות יצירתיים תתיעצו פחות ולא יותר. כי אנשים תמיד ינסו להוריד אתכם מהרעיון שלכם.

אז מה כן אפשר לעשות?

9. אל תדמיינו את החיים הרצויים שלכם אלא דמיינו את עצמכם עושים דברים שיעזרו לכם להשיג את הרצוי. למשל, אתם רוצים לסיים לימודים? דמיינו את עצמכם יושבים בספריה שעות ארוכות ולומדים באופן יסודי.

10. כועסים? רוצים להירגע? תתנהגו כמו אדם רגוע. לכו לחדר, שכבו על השפה, קראו ספר.

11. רוצים להיות מאושרים? אחד הדברים שאנשים מאושרים עושים זה לתקשר עם אנשים אחרים. צאו מהבית, פגשו אנשים, תקשרו איתם.

12. הדבר שמנבא הצורה הטובה ביותר האם היד שלכם יהיה מאושר הוא יכולת של הילד להתאפק. כי ברוב הדברים אנחנו לא מקבלים את מה שאנחנו רוצים מייד אלא צריכים לסבול קודם. (המחקר המפורסם על מרשמלו)

13. היכולת שלנו להיות מאושר היא נטייה גנטית. רובנו נולדים עם גישה מסויימת לחיים ו(כמה מבאס) אנחנו לא ממש יכולים לשנות את זה. יש אנשים שיסבלו יותר רוב חייהם ויש אנשים שיסבלו פחות אבל כולנו שומרים על רמה די אחידה של "שמחת חיים" לאורך השנים.Popular Posts:

‫ההרגל המגונה של צפייה בטלוויזיה‬

‫admin‬ — Sun, 20 Mar 2011 09:39:01 +0000

כמה שעות בשבוע אתם מבלים מול הטלוויזיה?

אני זוכרת לאחר שנולד הבן הראשון (והיחיד) שלי הייתי כל כך בשוק מהחוויה של חוסר שינה, גודל האחריות, העדר זמן פנוי, שינויים גופניים וכו' וכו' שמצאתי את עצמי כל רגע פנוי נוחתת על הכורסא מול הטלוויזיה ורואה כל מה שרק היו מוכנים להראות לי. די מהר הבנתי שחוץ מהחובות המיידים שלי, צפייה בטלוויזיה היה הדבר היחיד שיכולתי לעשות. אמת, זאת הייתה אחת התקופות הקשות והשעות הרבות שביליתי מול הטלוויזיה השאירו טעם לווי חזק ולא נעים עד היום הזה. מאז, כבר הרבה שנים אין לי טלוויזיה בבית. אני רואה אותה לפעמים אצל ההורים בבית ואני מעודכנת בתוכניות הריאלטי כאלה ואחרות. אינני מתנגדת באופן גורף לטלוויזיה. הבעיה לא בתכניות הטלוויזיה הבעיה היא בנו. באלה מאיתנו שמתמכרים לצפייה בטלוויזיה ולא יכולים לדמיין שבוע בלעדיה. אז אם אתם שייכים לקטגוריה הזאת המאמר הזה בשבילכם.

למה אתם מדליקים טלוויזיה?

רוצים להגיד שאתם מעוניינים לראות תוכנית מסויימת? האומנם? חלקינו הגדול מדליק טלוויזיה ברגע שנכנסים הביתה ומכבים אותה רק כאשר העיניים כבר נעצמות. רציתם לראות תוכנית מסויימת? אז למה לא כיביתם את הטלוייזיה מיד אחרי שהסתיימה?

אם תשאלו את עצמכם בכנות מה באמת נותנת לכם הטלוויזיה, תגיעו למסקנה שאין שום קשר בין התוכניות לבין הסיבות שלכם. ניסיתי לבדוק את זה על עצמי וגיליתי שככל שמצב הרוח שלי טוב יותר והחיים שלי מלאים בדברים שמשמחים אותי כך פחות יש לי צורך במכשיר הזה.

אז הינה לכם כמה סיבות אפשריות לצפיה בטלוויזיה. איזו מהן היא שלך?

דחיית ביצוע

את יודעת שאת צריכה לעשות משהו אבל לא בא לך. את אומרת לעמך: "אני אצפה בתוכנית הזאת ואז אעשה…" לעיתים את יושבת מול המכשיר עד שכבר ממש מאוחר ואין לך כוח ואז אין ברירה אלא לדחות את המטלה למחר. (כך אני שוטפת כלים בבית. מזל שכל הזמן יש לי מטלות שלא בא לי עליהן!)

הימנעות

צפיה בטלוויזיה זה מצב מצויין לא לדבר עם אנשים שאתם צריכים לדבר איתם אבל לא רוצים משום מה. אם יש דברים שאתם צריכים לקבל החלטות לגביהם, צפיה בטלויזיה תעזור לכם לא לחשוב על כך. אתם כועסים, מתוסכלים, מפחדים?… כאשר אתם צופים בטלוויזיה חדות הרגשות האלה יורדת והם מציקים פחות. זהו מכשיר הימנעות אולטימטיבי מלטפל בכל הדברים שאתם צריכים לטפל בהם: החלטות, שינויים, רגשות וכד'.

כיבוי המוח

אתה פשוט לא רוצה לחשוב על שום דבר? התעייפת מהחיים? התעייפת בעבודה? בהייה בטלוויזיה היא כמו כפתור לכיבוי המוח שלך. (בדיוק לכן, לא מומלץ שימוש יתר בה. כי מה אם תצטרך פה ושם בכל זאת להשתמש בשכלך?)

הגשמת חלומות (או במילים גבוהות יותר סובלימציה)

את מאוד רוצה שמשהו כבר יקרה בחיים והדברים ישתנו אבל מפחדת לשנותם? הדמויות על המסך יחיו במקומך ויגשימו את החלומות שלך. רוצה אהבה?- תראי מלודרמה, רוצה טיול ארוך למקומות אקזותיים?- סרט שבו שני חברים עוזבים הכל ונוסעים להודו יכול לעזור. רוצה עסקים? – טוב, לא חסר סרטים על אנשים עשירים שהתגברו על כל המכשולים והגיעו לגדולות… אחרי 4 שעות בעולם הווירטואלי הקסום (מילה מעצבנת 'קסום', לא?) תוכלי לשאת עוד יממה של שגרת חייך בלי לשנות בה שום דבר. עד לתוכנית הבאה…

בריחה משיעמום

פשוט משעמם לך עם עצמך ואין לך כוח להתאמץ. טלוויה תשכיח ממך לכמה שעות את השיעמום הזה. (רק אל תשכחו, שכמו האושר כך גם השיעמום בא מבפנים. שרי אריסון דיברה על זה גם?)

חוסר יכולת לשמוע שקט

אחת הסיבות הנפוצות היא חוסר יכולת של אנשים רבים לשאת שקט. שקט בדירה גורמת למחשבות להישמע חזק יותר ורבים מאיתנו פשוט לא מוכנים להיפגש עם המחשבות שלנו: על החיים, על עצמנו, על הקרובים והחברים. מסתבר שרבים לא אוהבים את המחשבות שלהם ואף מפחדים מהמחשבות שלהם. במקרה כזה, טלוויזיה תעזור לכם לא להיפגש עם עצמכם.

אז מה אני מציעה?

תבדקו למה אתם רואים טלוויזיה. האם זה בגלל אותה סיבה כל פעם או סיבות שונות? זה מדהים כמה דברים תוכלו לגלות על עצמכם אם תפסיקו לראות טלוויזיה לתקופה מסויימת. נסו חודש נטול טלוויזיה. ותראו כמה זמן וחופש תתווסף לכם לחיים.

עד למאמר הבא אנסה לחשוב על כמה הצעות לאלה שיחליטו לשמוע בקולי ולצמצם שעות הצפיה.Popular Posts:

‫הומור אנגלי: אדריאן מול‬

‫admin‬ — Wed, 16 Mar 2011 07:07:37 +0000

זה ספר לאלה שמוכנים לקרוא אנגלית כי לא נראה לי שהוא תורגם לעברית. הכותרת המוזרה פותחת ספר קצת מוזר אבל מאוד מצחיק. "אדריאן מול ונשק להשמדה המונית" או באנגלית "Adrian Mole and the Weapons of Mass Destruction".

נתקלתי בספר לגמרי במקרה אצל חברה בבית ואמרתי לעצמי ששווה לנסות ולו בגלל שזאת ספרות אנגלית מודרנית. זה בעצם אחד הספרים בסדרה שלמה שמתארת חייו של אדריאן מולה מאז גיל 13. זהו ספר שמתאים לטיסה ארוכה במטוס: ספרות קלה אך איכותית.

בספר הספציפי הזה אדריאן בן 34, בזמן של המלחמה באירק, פעמיים גרוש, עובד בחנות ספרים. קצת הזכיר לי את הסרט נוטינג היל. בעצם אדריאן הוא דמות מאוד לא ישראלית: כמעט בכל מצב הוא יוצא פראיר ולא נאבק בזה אלא מתבונן כאילו מהצד. הספר מתחיל מהמכתב שמול כותב לטוני בלייר. במכתב הוא מבקש מבלייר להודיע באופן רשמי האם לסדאם חוסיין יש נשק להשמדה המונית. הוא זקוק להודעה כזאת כי הוא קנה נופש בכפריסין אך ביטל אותו לאחר ששמע על המלחמה האפשרית ועל כך שהטילים הגרעיניים של סדאם יכולים להגיע עד כפריסין. בביטול הנופש הוא איבד את המקדמה של 57 פאונד וכיוון שהוא מאוד זקוק לכסף הוא מצפה לקבל את המקדמה לאחר ההודעה הרשמית של טוני בלייר.

כל הדמויות בספר קומיות. אדריאן שוכר דירת הלופט שהוא לא יכול להרשות לעצמו (זה דווקא נשמע מאוד מוכר) ליד התעלה בפארק העירוני. וכל פעם שהוא מתקרב לבית הוא צריך לעבור מסוכה של ברבורים תוקפניים. חברתו "הירוקה" (דש לכל הירוקים ואוכלי קינואה) שהוא לא סובל אך מוצא את עצמו מתקשה להחמק מלהתחתן איתה, קבוצת "כתיבה יוצרת" מגוחכת שהוא אמור להיות אחראי. כל זה נשמע כמו קריקטורה, אבל קריקטורה מצויינת,מתוארת בשפה אנגלית נהדרת (לא קשה, אתם יכולים לקרוא בהחלט), שמאירה לנו פרטים קטנים של החיים בצורה מבריקה.

הקומיות האמיתית של הספר מודגשת על ידי המלחמה באירק שמתנהלת אי שם, אך הבן הגדול של אדריאן נמצא שם כחלק כוחות הבריטים. אדריאן שולח לבנו מכתב בוא הוא כותב לו באותיות לואזיות משפטים בערבית: "אנחנו לא אויבים, אנחנו באנו לשחרר אתכם", "אלה ממתקים בשביל הילדים" וכו'.

אדריאן הוא דמות חצי קומית וחצי פתטית שחי חיים דרמטיים למדי. הקורא אף פעם לא יודע איזה צד שלו יצוץ הפעם. כל זה הופך את הספר לבלתי צפוי ומאוד משעשע., לא די לדעת באיזה צד אתה הולך ליפול.

8 בסולם ברוש, מומלץ לכל מי רוצה לתרגל קריאה באנגלית, לא לצפות ספר הדגל של ספרות אנגלית. פשוט ליהנות מהזמן הנעים בחברת הספר.

Popular Posts:

‫האם אתם רוצים שכולם יאהבו אתכם?‬

‫admin‬ — Sun, 13 Mar 2011 10:33:03 +0000

"Whenever you find yourself on the side of the majority, it is time to pause and reflect."
— Mark Twain

מדוע להתאמץ כל כך קשה להשתלב, אם נולדתם להתבלט"
– ג'יימס אוליבר

האם אתם גם לוקים בתסמונת הזאת של לנסות לרצות את כולם? להיות חביבים על כולם? קשה לכם כאשר מישהו לא אוהב אתכם?

טופו. טפו, טפו….

אם הסוגיה מוכרת לכם, אני רק רוצה להזהיר אתכם על המחיר שאתם משלמים על כך. הרי כולנו יודעים שאנשים הם שונים. ולכן הם אוהבים דברים שונים. להיות אהוד על כמה שיותר אנשים זה אומר להתאים לכמה שיותר אנשים: להתנהג בצורה שמקובלת על כמה שיותר אנשים, להביע דעות שכמה כמה שיותר אנשים יסכימו איתן, להסכים עם כמה שיותר אנשים וכו'. האם זה אפשרי? כן, אם אתם הופכים את עצמכם לטופו. טופו זה מאכל חסר טעם כשלעצמו ולכן, כאשר הוא נפגש עם מאכלים אחרים, הוא מקבל את טעמם.

אבל מה זה אומר לגביכם? איפה הדעות שלכם, האמונות שלכם, דרך הביטוי הייחודית שלכם? בנסיון להיות אהודים על כולם אתם מסכנים את האישיות שלכם. הרי ברור שאי אפשר לספק את כולם ע"י אותו דבר. אחד אוהב ירוק האחר- אדום, אחד אוהב חריף האחר – מתוק. אנשים מעריכים ואוהבים תכונות אופי שונות, מתחברים לדעות שונות, מתרשמים ממראות שונים, מתלהבים מדברים שונים. איך תוכלו לספק את כולם?

מה המחיר?

הפחד לא להתקבל ע"י כל מי שאתם פוגשים על הדרך משתק את האישיות שלכם והופך אתכם בהדרגה לאנשים חסרי אופי. לא רק שזה לא נשמע אטרקטיבי במיוחד (ומובן גם בלי הסבר), זה גם דורש המון אנרגיה כדי להחזיק הכל בפנים, כל הזמן לדאוג למתן את עצמכם על מנת לא להרגיז, כל הזמן לנסות להבין מה האחר רוצה על מנת לספק לו את זה ולהשאיר אותו מרוצה.

אז מה לעשות?

1. קודם כל כדאי לכם להבין שלא כולם צריכים לאהוב אתכם. אם מישהו לא אוהב אתכם זה לא אומר שמשהו לא בסדר איתכם. זה פשוט אומר שהאיש הספציפי הזה לא אוהב אתכם. אתה והוא לא מתאימים. זהו. זה לא אומר יותר מזה. (כמובן אפשר לנסות להבין מה ולמה אבל זה כבר סיפור אחר).

2. חשוב להכיר את התחושה הזאת של חוסר התחברות וללמוד לחיות איתה. למי אתם לא מתחברים? למה? האם אתם באמת רוצים לשנות את זה? מה בדיוק מפריע לכם בחוסר חיבור עם האדם הספציפי הזה? פשוט כל פעם שאתם מגלים שלא התקבלתם, לא התחברתם, לא קיבלתם סימני אהדה ממישהו אל תנסו מיד לשנות את זה. תסתכלו פנימה לתוך עצמכם ותנסו להבין מה זה עושה לכם. וזהו. לא יותר מזה.

3. גבשו את הדעות שלכם לגבי תחומים שונים של החיים. ככל שתדעו טוב יותר מה אתם חושבים על נושא זה או אחר, כך תוכלו להרשות לעצמכם להסכים או לא להסכים עם דעותיהם של אחרים בלי להתלבט אחר כך האם זה טוב או רע שאמרתם את מה שאמרתם. כך, אם מישהו מתחיל לשכנע אתכם במשהו, אתם יכולים לשקול האם זה מתאים או לא מתאים לכם ולא מייד להשתכנע ממנו ולאמץ את טיעניו. אל תהיו כמו עלה ברוח שעף לאן שהרוח מנשבת.

4. הכירו את עצמכם. מה אתם אוהבים? מה מרתיע אתכם? מתי אתם עצובים ומתי שמחים? למה? מה אתם צריכים בחיים ומה מפריע לכם. איזה מצבים בלתי נסבלים בשבילכם ומה גורם לכך? ממה אתם נלחצים ומתי אתם מרגישים הכי חופשי שבעולם? ועוד ועוד. ככל שתעמיקו את ההיכרות עם עצמכם תוכלו להביע את האישיות שלכם ללא חשש שהיא לא תתאים למישהו.

5. הכירו מי טוב לכם ומי לא בחיים, בעבודה, ביחסים רומנטיים וכו'. תכירו כיצד אתם פועלים באינטאקציות שונות וכיצד אתם מגיבים למצבים שונים. כך תוכלו להיות מוכנים יותר ומבוססים יותר במה שמפגשים עם אנשים אחרים יזמנו לכם.

ושימו לב: אתם יודעים מה מעצבן אנשים עם אופי? אנשים חסרי אופי. כך שתדעו שבניסיון שלכם לרצות את כולם אתם תוכלו לזכות רק בסימפטיות של אנשים פחות מעניינים. האם זה מה שאתם רוצים?

אז… האם אתם רוצים שכולם יאהבו אתכם?Popular Posts:

‫מזוודה על השלג מאת אולה גרויסמן‬

‫admin‬ — Wed, 09 Mar 2011 11:00:47 +0000

כמה אנשים הזכירו את שם הספר "מזוודה על השלג" ואמרו שהספר ריגש אותם מאוד. אז גם אני רציתי קצת להתרגש- הלכתי וקניתי. (אפרורפו המלחמות של חנויות הספרים והורדות המחירים שהרשתות עושות: אני מודה שקניתי את הספר בהנחה וכנראה לא הייתי קונה אותו במחיר מלא.)

התמונה של המחברת על גב הספר עוררה אצלי סימפטיה עמוקה. אני תמיד מסתכלת על הבעות פנים של אנשים. (להרבה אנשים לצערי הרב אין בכלל הבעה על הפנים) המחברת נראתה לי נורא מוכרת, כאילו למדנו יחד באוניברסיטה או גרנו דלת מול דלת במעונות. אבל אנחנו מעולם לא נפגשנו. התחושה באה כנראה מתוך הדמיון: גם אני באתי מרוסיה לפני 20 שנה, בת להורים שגדלו בברה"מ, מאוד מושפעת ומהתרבות הרוסית אבל כותבת בעברית. אז ההתחלה הייתה טובה.

כאן חשוב לציין שזהו הספר הראשון של אולה ואני רוצה להיזהר מאוד עם הביקרתיות חסרת הרסן שלי. מה שבטוח, אני לא יכולה לכתוב כמוה.

בספר אילנה שעלתה לארץ בגיל 6, חוזרת למוסקבה אחרי 20 שנה על מנת להביא אפר סבה לישראל. במוסקבה היא הופכת ללנה, שמה המקורי, וגם נפגשת עם משפחתה שנשראה ברוסיה. לאט לאט היא נחשפת להיסטוריה המשפחתית הקשה דרך יומן סבתה שמתאר את היחסים בינה לבין שאר בני משפחה תחת אימת ימי סטאלין והגולגים.

לישראלים שלא מכירים היסטוריה רוסית, הספר יגלה קצת כיצד חיו מאחורי מסך הברזל בשנות הארבעים והחמישים. עובדות קשות שתמיד יעוררו את רגשות הקורא הלא אדיש.

הסופרת למדה היטב שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים ומשקיעה הרבה מאמץ בתיאור הפרטים: השלג שמכסה את רחובות מוסקבה, הקור הכודר שאי אפשר ללברוח ממנו, ואווירה האכורה. לדעתי היא הצליחה מאוד בתיאוריה של מזג האוויר והאווירה הכללית. מי שלא היה ברוסיה מקבל תחושה ממשית של הטבע העצום שמשפיע כל כך על החיים ברוסיה וחודר לליבם ולנפשם של האנשים שחיים שם.

תיאורים לא פחות מפורטים מלווים גם כל מה שקורה לגיבורה הראשית אך לדעתי כל מה שנוגע לתיאור הרגשות והעולמות הפנימיים של בני אדם הוא פחות מוצלח. אנחנו הקוראים מכירים את טבע האדם (לעומת את הטבע של רוסיה) יותר טוב. אנחנו לא צריכים הסברים מפורטים ומאוד ישירים של איך האנשים מרגישים במצבים שונים. הייתה לי תחושה שהסופרת רוצה ללעוס בשבילי את החומר ולא משאירה מקום לדמיון ולפרשנות משלי. (אולי היא לא סומכת על האינטלגנציה שלי?) כך למשל, היא מנסה להסביר את היחסים המנוכרים בין סבתה לאמה ובין האמא לבין בתה שהיא הגיבורה הראשית. המסקנה ברורה: נסיון של דור ההורים לנתק את ילדיהם מהשורשים קשים ככל שיהיו (אפילו מתוך הרצון להגן) מביא לניתוק בינם לבין הילדים. למרות המסקנה הברורה ולא מי יודע כמה חדשה או עמוקה, הסופרת ממש כותבת זאת מפורשות.

גם העלילה מתפתחת לאט. לפעמים רציתי לדפדף כמה עמודים קדימה בשביל לזרז את העניינים. חלק מהדמויות מופיעות משום מקום ואף נעלמות בפתאומיות מדפי הספר. כך, דמותה של יוליה, אישתו השניה של הסבא, תואר באריכות בהתלחה ולקראת אמצע הספר פשוט מתאדה ללא שום זכר. או החברות הרוסיות החדשות של לנה שמשום מה מאוד אוהבות אותה והיא אותם (למה בעצם?) צצו משום מקום ונעלמו. מה היה תפקידן, חוץ מליצור עטיפה לרומן קצר של לנה עם הבחור המקומי?

דווקא בתיאור של הנשים הרוסיות והגברים הרוסיים יש משהו עמוק. הנשים שמתמודדות באופן ישיר עם החיים והגברים חלשי אופי, כל אחד בדרכו, שדורשים הרבה התייחסות. יש להם השפעה רבה על מהלך החיים אך הם נעלמים כל פעם שנשותיהם צריכות לעמוד באתגר כלשהו. נראה, שהבחור הרוסי שלנה מתאהבת בו בסוף הספר, סשה שמו, הוא מעין תמצית של כל הגברים שהופיעו בספר עד אז וותפקידו כמו תפקידם של הגברים האחרים בחיי הנשים. גדול, חזק, עמוק, מיוסר, חושב על הדברים שבמרומו של עולם אבל פשוט נעדר כאשר לנה צריכה לחזור לארץ. והנשים? הן נשארות נאמנות לגברים, מוכנות לסלוח, לחכות להם, לשאת את כל תלאות החיים, לטפל בהם… וכך הלאה בלי סוף טוב ובלי סוף בכלל.

אז מה אני אומרת על הספר? 6 בסולם ברוש בהתחשב בעובדה שזהו ספרה הראשון של המחברת.Popular Posts:

‫האם גם אתה חושש לצאת פראיר?‬

‫admin‬ — Sun, 06 Mar 2011 06:22:54 +0000

מנטליות ישראלית

אם לאפיין את המנטליות הישראלית, אחד המאפיינים הבולטים זהו החשש לצאת פראיר בעיניי מישהו. ישראלי מוכן להתמקח שעות עם נציג חברה כלשהי כדי לחסוך שני שקלים. הכסף זה לא העניין מדובר כאן על הגנה על כבוד העצמי שלו: אף אחד לא ינצל אותו.

נדיבות

אז כאשר מדובר בכל מיני חברות ענק שנותנות לנו שירותים כמו בנקים, חברות סלולר, הוט, יס וכו' אני חושבת שהחשש שלנו קצת (או הרבה) מוצדק. אבל אותה ההתנהגות מלווה הרבה מאיתנו גם בתקשורת והקשר המזדמנים עם כל מיני אנשים. ואז דבר אחד נפגע: היכולת להיות נדיב. להיות נדיב אומר לתת יותר ממה שמקבלים, לתת בלי לחשב מה בדיוק מגיע לך בתמורה.

האם אנחנו קמצנים?

במקומות רבים בעולם לישראלים יש תדמית של קרציות. בחברות התעופה הנוסעים הישראלים ידועים כלקוחות הקשים ביותר לשרתם. הרבה פעמים הם מחברים את זה לדימוי האנטישמי שהיהודים הם קמצנים. אבל למעשה הם לא מבינים שהישראלי הממוצע פשוט כל הזמן בוחן את עצמו האם הוא לא יצא פראייר.

גם אני מאוד לא אוהבת להיות פראיירית. אבל אני אישית אוהבת את הרעיון שחייבים לפעמים לתת יותר ממה שמקבלים. אני לא מתכוונת כמובן רק לתת כסף. לתת זה לפעמים להיות סבלני למלצרית במסעדה למרות שאתה הלקוח ואתה משלם, לאפשר לנהג מימינך להשתלב בתנועה כאשר הוא גם רוצה לעקוף את המשאית, לשלם על השירות אבל גם להגיד תודה אפילו שאתה לא חייב לו כלום (למה, מי מת?) וכו'.

אפשר בלי דרמות?

עכשיו תגידו שלעומת זאת, כאשר מישהו בצרה, הישראלים הרבה יותר נכונים לעזור. אולי. אבל אנחנו רוב הזמן לא בצרות אלא בתקשורת שגרתית. לא צריך שהחולה כמעט ימות על מנת להצילו. אפשר לעשות דברים פחות דרמתיים, יום יומיים, בקטנה.

אז לפעמים אני במצב רוח מתאים ואני ההתגלמות של הנדיבות, ולפעמים ממש לא בא לי לתת שום דבר לאף אחד אלא להראות להם. זהו אימון השרירים הקטנים של התקשורת הבין אישית שלך. האם אתה מוכן להיות נדיב היום?Popular Posts:

‫איך להתגבר על ביישנות‬

‫admin‬ — Wed, 02 Mar 2011 08:11:26 +0000

האם קרה לכם שרציתם להביע דעה אבל העדפתם לשתוק? או שרציתם לגשת להכיר מישהו ולא העזתם? אם כך המאמר הזה בשבילכם.

כך נשארתי לבד

לפני כמה שנים טובות למדתי הנחיית קבוצות. כמה מפגשים לאחר תחילת הלימודים כאשר עוד לא הכרתי כל כך טוב את המשתתפים האחרים קיבלנו משימה להתחלק לזוגות באופן אקראי. כולם, ברגע ששמעו את המשימה, קמו והלכו לבן אדם שרצו להיות איתו בזוג. אני קמתי אבל פתאום הרגשתי שאני פשוט לא יכולה לגשת לאלה שעיניינו אותי. התמהמתי דקה או שתיים ופתאום גיליתי שאנחנו מספר אי זוגי של המשתתפים בקבוצה ואני זאת שנשארה לבד. כולם קיבלו נושה לדון בו ואני הייתי אמורה לשבת לחשוב על כך לבד. ברור שלא חשבתי על הנושא אלא רק על על כך שאני נשארתי לבד. כבר עברו כמה שנים טובות אבל אני זוכרת את החוויה הסופר לא נעימה הזאת בבירור.

הביישנות משתקת וחוויות שהיא יוצרת בשבילנו יכולות להשאיר צלקות להרבה זמן. לכן, אתם חייבים לעצמכם ולאחרים לעשות משהו בנוגע לביישנותכם.

מאיפה באה הביישנות

ביישנות נגרמת מפחד לדבר ולקבל תגובות שליליות או אפילו גרוע יותר- לא לקבל תגובות בכלל. באופן פרדוקסלי הפחד שאנשים יתעלמו מכם גורם להתנהגות שמביאה לכך שאנשים אכן מתעלמים מכם והופכת אתכם ל"בלתי נראים".

למה אנשים מפחדים לדבר? לדעתי הביישנות נובעת משני דברים:

רגישות יתר לתגובות של אחרים
וחוסר ביטחון עצמי.

רוב האנשים שחוששים לדבר חוששים למעשה מאיזשהו כאב או מבוכה שהדיבור עלול להביא איתו. לכן, הם משתדלים להימנע ממצבים שיכולים לגרום לכך.

האם אתם סובלים מביישנות יתר?

אבל, לרוע המזל, בעולם של היום קשה מאוד להתקדם בחיים לאנשים שסובלים מביישנות יתר. למה "ביישנות יתר"? כי כולנו מדי פעם מתביישים לפתוח את הפה ולהכניס את עצמנו למצב מסויים. כולנו סובלים ממידת ביישנות מסויימת. (אם אתם לא אז למה אתם קרואים את המאמר הזה?) רק אנשים חסרי מודעות עצמית לגמרי אף פעם לא צריכים להתגבר על ביישנותם. "ביישנות יתר" היא זאת שמתגברת עליכם ולא הפוך.

הגיע זמן שתבינו: אנשים לא מגיבים אליכם אלא מביעים את עצמם

לחלקם הגדול של אנשים שקטים ישנם חוויות מן העבר (במיוחד מהילדות) כאשר הם ניתקלו בתגובה עוינת לדבריהם. הילדים בכיתה שצחקו על משהו שאמרתם, המורה שהתעלמה כמה פעמים מהיד שהרמתם, ההורים שכעסו על הניסיון שלכם להביע את עצמכם. אם כך, הגיע זמן שתבינו שהבעיה היא לא שלכם אלא באותם האנשים. למה? כי אנשים לא באמת חושבו עליכם כאשר הגיבו עליכם. לרוב, התגובות של כולנו נובעות לא ממה שאחרים אומרים או עושים אלא הן רק ההשתקפות של מצב הרוח שלנו. קרה לכם שלאותו דבר במצבים שונים אתם הגבתם בצורה שונה לגמרי? אתם נוהגגים על הכביש ומישהו רוצה להשתלב בתנועה לפניכם: אם אתם במצב רוח טוב ויש לכם זמן אתם יכולים להיות מאוד נדיבים ולתת לו להשתלב בכיף. אבל אם אתם עצבניים ממשהו או ממהרים מאוד ייתכן מאוד שתצמדו לרכב שלפניכם ו"תראו לו מה זה!". התגובה שלכם איננה קשורה למה שהאדם האחר אומר או עושה ברגע זה אלא מביעה את מצב הרוח שלכם שקשור להרבה דברים אחרים מן העבר הרחוק והקרוב שלכם.

כאשר מישהו מגיב לאליכם בצורה שלישית או מרתיעה אל תקחו את זה אישית. נסו להיכנס לנעליים שלו. הייתכן שהוא פשוט במצב רוח לא טוב, שהוא צועק עליכם כי הוא מתוסכל או רב עם אישתו על בוקר?… זה מדהים עד כמה אנחנו, בני אדם, יצורים שכל עולמנו זה אנחנו עצמנו.

שחררו את החוויות הרעות מן העבר

"אבל הוא באמת כעס עלי אחרי שדיברתי" או " היא באמת אמרה לי שלא הייתי צריך לומר את זה" תגידו לי. אז נכון, יכול להיות שהיו מקרים שאנשים הגיבו אליכם וזה לא היה טוב. אז מה? כמה זמן תחזרו בראשכם לחוויה הזאת? אמרתם פעם משהו לא מוצלח. זה קורה לכולנו. שחררו את עצמכם מהזיכרון הזה, על תחזרו אליו כל פעם מחדש. תקראו קצת על הכישלון ולמה זה לא נורא בכלל. חשבו על המקרים בהם דווקא הצלחתם להתגבר על הביישנות והיה בסדר.

אנשים אחרים בדיוק כמוכם

דבר נוסף שאתם צריכים להבין הוא שאנשים אחרים הם בדיוק כמוכם. כמה פעמים רציתם לשאול שאלה ולא העזתם כי חשבתם שהיא לא שאלה טובה ודוקא אחרי זה מישהו אחר שאל את אותה השאלה בדיוק וכולם התעניינו מאוד? כולם חוששים ממבוכה או וכולם סובלים לפעמים מחוסר ביטחון. כל אחד במצים שונים פתאום טופס רגליים קרות.

דרך טובה להתגבר על המבוכה

היא להכריז עליה בפני כולם. תגידו: "אני אף פעם לא יודע מה להגיד במצבים כאלה" או "אני חוששת שהשאלה שלי לא טובה אבל אני בכל זאת רוצה לשאול". כיוון שאנשים אחרים בדיוק כמוכם, אחרי פתיחה כזאת הם בדרך כלל יזדהו איתכם יותר (שוב, על סמך הניסיון האישי הדומה) ויהיו איתכם יותר עידינים בתגובות שלהם.

דרך אחרת

היא לזכור שהרי אנשים לא באמת יודעים מה אתם מרגישים בפנים והאם אתם מקטלגים את עצמכם כ"ביישנים". אז באנגלית אומרים: "Fake it until you make it" או בתרגום לעברית: "שחקו אותה עד שתתרגלו". כלומר, כנסו לדמות, שחקו אותה כאילו לא איכפת לכם מה חושבים. תרגלו את זה כמה פעמים ותראו כמה שזה הופך לקל יותר אחרי חמש פעמים.

עוד מילה אחרונה על מי הם הביישנים

כבר מזמן שמתי לב שדווקא אנשים שחושבים יותר, מתבוננים ומנתחים את המצבים השונים, את עצמם ואת האחרים, הם אלה שמתביישים יותר. ואלה שמדברים חופשי, הרבה פעמים לא חשבו הרבה לפניכן. אז יוצא שהרבה דברי הבל נאמרים בקול רם בזמן שהמחשבות המעניינות יותר נשארות נסתרות בראשם של הביישנים. אז תעשו טובה לעצמכם ולאחרים, תתגברו כבר. Just get over it!Popular Posts:

‫8 דרכים לחיות חיים ממוצעים ושגרתיים‬

‫admin‬ — Sun, 27 Feb 2011 06:05:23 +0000

הינה 8 דרכים לחיות חיים ממצועים ושגרתיים.

1. קבלו את מה שאנשים אומרים לכם כפשוטם

תבלו את רוב זמנכם בקרב אנשים שחיים באורח דומה לכם, חושבים כמוכם, שולחים את ילדיכם לאותם גנים ובתי ספר. עבדו בעבודה נורמלית ומפרנסת בצורה מספקת. עשו דברים כמו שכולם עושים. חפשו תמיד ללהסכים עם אנשים ושאנשים יסכימו איתכם.2

2. לכו ללמוד בגלל שככה צריך ולא בגלל שאתם רוצים ללמוד משהו

תבלו שלוש או יותר שנים באוניברסיטה או במכללה כי כולם עושים זאת. (אף אחד לא סופר לכם) שתו הרבה קפה, תנסו לבחור חוג שיעזור לכם אחר כך למצוא עבודה מפרנסת ומכובדת.

3. סעו לחופשה משפחתית באירופה בקיץ לעשרה ימים, בית מלון באילת הפסח וצימר מפנק בצפון בסוכות.

כבר הייתם בתיילנד או סרום אמריקה? אז כבר הוכחתם את עצמכם. עכשיו, עם המשפח, סעו לתקופות קצרות למקומות נוחים. אל תנסו לדבר שפות חדשות. אכלו רק ברשתות מוכרות (כמו מקדונלדס) או במסעדות קסומות שנותנות ארוחות מפנקות.

4. חשבו על פתיחת העסק, אבל אל תעשו את זה לעולם

עבדו בעבודה טובה עם משכורת בטוחה. חלמו על לפתוח מסעדה אבל אל תיכנסו לזה כי הרי יודעים שעסק זה דבר קשה מאוד. עכשיו זה לא הזמן לסכן את החיים כל עוד הילדים קטנים וצריך לשלם משכנתא. אה, ודרך אגב:

5. קחו את המשכנתא הכי גדולה שאתם זכאים לה ותבלו 30 שנה בלשלם אותה

זאת סיבה טובה לעולם כבר לא לחרוג מההרגלים ולשמור על התקציב. וגם סוף סוף תוכלו להזמין חברים שכבר קנו דירה דומה ועכשיו תהנו יחד מהמנגל בגינה הקטנה או על המרפסת הגדולה.

6. שבו ליד השולחן 40 שעות בשבוע ומתוכם עשו בממוצע 10 שעות עבודה פרודוקטיבית

השתתפו בישיבות, שאפו לקבל את החדר עם החלון הגדול, שתו הרבה קפה ושחקו סוליטייר. קראו Ynet על הבוקר, צרו קואליציות כדי לא לצאת פריירים בקונפליקט במשרד. עם הזצן תוכלו להיות ראש צוות ואפילו ראש מחלקה.

7. השתדלו לא להרגיז אף אחד ולהיות אהודים על כולם

אל תצאו פריירים כמובן אבל השתדלו לרצות אנשים. אחרת אתם בסכנה שהם לא יאוהבו אתכם. תמיד שאלו את עצמכם: "מה יגידו האנשים" לפני שאתם מחליטים על משהו. נסו לא להתבלט.

8. סיימו כל ערב בצפיה בתוכניות ריאליטי בטלוויזיה

הילדים כבר ישנים? עבדתם קשה כל היום, מגיע לכם לנוח מול הפלזמה. אתם חייבים לראות את החדשות ואת "ההישרדות" או "האח הגדול" כי מעניין אתכם ההתנהגות האנושית. והי מחר יש עוד 9 שעות לפחות במשרד: אתם צריכים נושא לשיחה עם הקולגות. אחרת על מה תדברו?

אל תדאגו, אף אחד לא ישאל אתכם למה אתם חיים ככה. כי על הממצוע לא שואלים. אתם תחיו את החיים שלכם כמו כולם ותוכלו לקוות שהנסיבות לא יפילו עליכם התמודדות קשה מידי עם החיים.Popular Posts:

‫מי אתה?‬

‫admin‬ — Sun, 02 Jan 2011 18:18:17 +0000

אני מי שאני ואתה?

אם אני – אני, בגלל שאתה – אתה,
ואתה – אתה, בגלל שאני – אני,
הרי אני – לא אני, ואתה – לא אתה.

אבל אם אני – אני, בגלל שאני – אני,
ואתה אתה – בגלל שאתה – אתה,
הרי שאני – אני, ואתה – אתה.

(סנה בוער באש)Popular Posts:

‫המכון הפתולוגי של האנושיות של ז'וזה סרמגו‬

‫admin‬ — Sun, 02 Jan 2011 18:07:07 +0000

הספר הזה היה אצלי על המדף יותר מעשר שנים. החרמתי את הסופר עד הרגע שבו הבנתי שאני כבר לא ממש זוכרת על מה היה החרם שלי. ואז לפני שבוע החלטתי לקרוא אותו. מדובר בז'וזה סרמגו וספרו "על העיוורון".

החרם שלי היה קשור לדברים שאמר בביקורו ברמללה נגד ישראל. אבל כיוון שהיום אני כבר לא זוכרת מה נאמר וכבר לא כועסת, אז באיחור גדול ישבתי (יותר נכון שכבתי, כי בדרך כלל אני שוככבת עם הספרים) וקראתי.

קראתי בנשימה אחת למרות שלפעמים נשימתי נעתקה מרוב זוועה שבתיאורים. במהלך הקריאה ליוותה אותי תחושת מועקה מאוד מוכרת לי. "מה הספר הזה מזכיר לי?", שאלתי את עצמי. אני כבר קראתי דברים כאלה, אבל איפה? רק אחרי שסגרתי את הספר פתאום הבנתי: בוודאי! העדויות של ניצולי השואה ביד ושם! בצורה פחות ספרותית וללא מניע ברור, סיפור האנושות שאיבדה את האנושיותה כבר סופר. ולא בספרות בלבד.

ואז נזכרתי בספרים של דוסטויבסקי. בדומה לדוסטוייבסקי, סרמגו חוקר את טבע האדם. דוסטויבסקי, בשביל החקירה, בדרך כלל מקצין מאוד תכונה מסויימת אצל הגיבור הראשי (זה יכול להיות קמצנות גדולה מאוד, רצון המחילה האין סופי או אוגואיזם מוקצן) ואז עוקב אחרי מה שקורה לגיבורו ולאלה שפוגשים אותו. סרמגו, לעומת זאת, מנסה לבצע את חקירתו בניתוח נוירולוגי: הוא שולל מהאנושות תכונה אחת ומנסה לראות: האם האדם נשאר אדם, ואם לא, אז מה קורה לו. (כך ממש חוקרים את תפקוד המוח: לוקחים אדם עם פגיעה מוחית מסויימת ובודקים איזה תפקודים נפגעו אצלו. כך מסיקים מסקנה איזה איזור במוח אחראי על אילו מתפקודי הגוף)

הסיפור של סרמגו סוחף מהעמוד הראשון. אדם מתעוור בזמן הנהיגה ברכב. אחר כך המחלה המסתורית פוגעת במי שגנב לו את רכבו, אחרי זה נדבק רופא העיניים שבחן את העיוור הראשון. במהירות המחלה עוברת מאדם לאדם ו"עננה לבנה" מכסה את עינייהם של תושבי העיר. לא ברור למה, האנשים האלה נופלים קורבן למחלה ולמה העיוורון פסח על אישתו של רופא העיניים. לכל אחד הסבר אחר: "הפחד מעוור- אומרת בחורה עם משקפי שמש. פחד לקח מאיתנו את הראיה ופחד לא נותן לנו לראות שוב." או "אנחנו עיוורים כיוון שאנחנו כבר מתים, או- במילים אחרות- להיות עיוור ולהיות מת זה אותו דבר." הממשלה סוגרת את העוורים בבית חולים פסיכיאטרי נטוש בניסיון לבודד את המחלה, אך בו בזמן גם בחוץ האנשים הולכים ומתעוורים. עד מהרה אשתו של הרופא נשארת היחידה שמסוגלת לראות.

העיוורן הפתאומי מדגיש עד כמה האדם המודרני תלוי באביזרים הטכנולוגיים שהוא המציא וכמה ניכור קיים בחברה האנושית. שקועים בכאבים, פחדים ותקוות שלהם, אנשים אינם מסוגלים ואינם רוצים להבין ולהרגיש אחרים. תוך שבועות ספורים עולמם של האנשים חרב, הם מאבדים את תרבותם ואת אנושיותם.

הסופר מעביר את גיבורי הספר דרך השפלות, רעב, דם, אש, אונס ומוות. כמו מנתח ממכון הפטולוגי, סרמגו מראה פרט אחרי פרט, שלב אחרי שלב, כמה שברירית ועדינה האנושיות שלנו. וכמה קל לאבד אותה.

אם הייתי קוראת את הספר בגיל 17 בטוח הייתי בשוק, תוהה על טבעו של האדם. היום, בגיל 37 ובתור מי שעבדה פעם ב"יד ושם" אני תוהה: מה הרומן הזה מוסיף לי? מה בעצם למדתי ממנו?

זה שאנשים יכולים להידרדר ואפילו להתחלף עם החיות במקומותיהם, אין בזה חדש לצערי. האירועים מתוארים בשפה חזקה אך דברים יותר גרועים מזה קרו במציאות . זה שרוב האנשים מתרסקים בתנאים קשים ורק חלק קטן יכול לעמוד בניסיונות הגוף בעזרת הנפש ולצאת מזוכך יותר וחזק יותר (כמו אישתו של רופא עיניים או הבחורה עם משפי שמש), גם את זה אנחנו כבר יודעים.

הסופר לא יורד למעמקי נפש האדם יותר מזה. בספרו, הרעים הם רעים והטובים הם טובים, החזקים מחזיקים מעמד ללא מכשולים, והחלשים נשברים ללא היסוס. נפש האדם אצל סרמגו דו מימדית ולא עוברת תהפוכות. ההנחה מאוחרי "המחקר" של סרמגו שנפש האדם הינה נתונה. בתנאים ריגילים אנו לא רואים את טיבה וכדי לאבחן אותה סרמגו נוטל מאנשים את ראייתם ומראה לנו את נפשם. הרי לפי הספר, מי שאינו יכול לראות גם לא יכול להסתיר.

בניגוד לסרמגו, דוסטוייבסקי מפתח את ספריו ועלילותיהם יחד עם הנפשות השונות של גיבוריו. אצלו, נפש האדם נמצאת בהתהוות בלתי פוסקת. ולכן, גיבוריו הרבה פחות צפויים, והרבה יותר "תלת- מימדיים". אדם שבגד בתחילת הספר יכול לעבור תהליך של שבו ייסורי מצפון וחרטה מביאים אותו לידי התעלות נפשית בסופו של הספר. הגיבור הראשי שמביא בשורה של מחילה טוטלית כורס בעצמו בסופו ומזיק לאחרים. אנשים סתמיים הופכים לבעלי אופי וגיבורים בולטים משנים את עורם והופכים לסטטיסטים אפורים.

דוסטוייבסקי לא נותן לקורא לחזות מראש מה יקרה לגיבורי הספור ולא פותר את הקורא בנוסחאות פשוטות של טוב ורע, חוזק וחולשה. כמו בחיים, בספרים של דוסטוייבסקי הגורל בלתי ידוע בהתחלה וכל אחד מגיבוריו נדרש לעבודה בלתי פוסקת של הנפש ובכך יוצר את סופו בסיפור. הקורא רואה בפניו עשרות דמויות מורכבות ומרתקות.

לעומת זאת, ספרו של סרמגו פשטני הרבה יותר. הדמויות אינן משנות את אופיין במהלך הסיפור. הסוף הטוב כפי שגם ההתחלה השחורה (או "הלבנה" יותר נכון בספר הזה) אינן בידי אדם: הם נכפים עליו ואין לאדם כוח לשנות את גורלו ועתידו. התנאים יוצרים את האדם ולא האדם יוצר אות התנאים, מוכיח סרמגו.

חבל. כמו תמיד, היעדר מורכבות יוצר אצלי תחושה של ריק ואכזבה. ואני, למרות הפסימיות שלי לגבי טבע האדם, מאמינה שגאולתנו נמצאת בעבודה יום יומית קשה של יצירת מורכבות נפשית והבנתה. ממנה יצמחו אפשרויות רבות יותר אם וכאשר נידרש לעשות בחירה גורלית.Popular Posts: