כמה אנשים הזכירו את שם הספר "מזוודה על השלג" ואמרו שהספר ריגש אותם מאוד. אז גם אני רציתי קצת להתרגש- הלכתי וקניתי. (אפרורפו המלחמות של חנויות הספרים והורדות המחירים שהרשתות עושות: אני מודה שקניתי את הספר בהנחה וכנראה לא הייתי קונה אותו במחיר מלא.)
התמונה של המחברת על גב הספר עוררה אצלי סימפטיה עמוקה. אני תמיד מסתכלת על הבעות פנים של אנשים. (להרבה אנשים לצערי הרב אין בכלל הבעה על הפנים) המחברת נראתה לי נורא מוכרת, כאילו למדנו יחד באוניברסיטה או גרנו דלת מול דלת במעונות. אבל אנחנו מעולם לא נפגשנו. התחושה באה כנראה מתוך הדמיון: גם אני באתי מרוסיה לפני 20 שנה, בת להורים שגדלו בברה"מ, מאוד מושפעת ומהתרבות הרוסית אבל כותבת בעברית. אז ההתחלה הייתה טובה.
כאן חשוב לציין שזהו הספר הראשון של אולה ואני רוצה להיזהר מאוד עם הביקרתיות חסרת הרסן שלי. מה שבטוח, אני לא יכולה לכתוב כמוה.
בספר אילנה שעלתה לארץ בגיל 6, חוזרת למוסקבה אחרי 20 שנה על מנת להביא אפר סבה לישראל. במוסקבה היא הופכת ללנה, שמה המקורי, וגם נפגשת עם משפחתה שנשראה ברוסיה. לאט לאט היא נחשפת להיסטוריה המשפחתית הקשה דרך יומן סבתה שמתאר את היחסים בינה לבין שאר בני משפחה תחת אימת ימי סטאלין והגולגים.
לישראלים שלא מכירים היסטוריה רוסית, הספר יגלה קצת כיצד חיו מאחורי מסך הברזל בשנות הארבעים והחמישים. עובדות קשות שתמיד יעוררו את רגשות הקורא הלא אדיש.
הסופרת למדה היטב שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים ומשקיעה הרבה מאמץ בתיאור הפרטים: השלג שמכסה את רחובות מוסקבה, הקור הכודר שאי אפשר ללברוח ממנו, ואווירה האכורה. לדעתי היא הצליחה מאוד בתיאוריה של מזג האוויר והאווירה הכללית. מי שלא היה ברוסיה מקבל תחושה ממשית של הטבע העצום שמשפיע כל כך על החיים ברוסיה וחודר לליבם ולנפשם של האנשים שחיים שם.
תיאורים לא פחות מפורטים מלווים גם כל מה שקורה לגיבורה הראשית אך לדעתי כל מה שנוגע לתיאור הרגשות והעולמות הפנימיים של בני אדם הוא פחות מוצלח. אנחנו הקוראים מכירים את טבע האדם (לעומת את הטבע של רוסיה) יותר טוב. אנחנו לא צריכים הסברים מפורטים ומאוד ישירים של איך האנשים מרגישים במצבים שונים. הייתה לי תחושה שהסופרת רוצה ללעוס בשבילי את החומר ולא משאירה מקום לדמיון ולפרשנות משלי. (אולי היא לא סומכת על האינטלגנציה שלי?) כך למשל, היא מנסה להסביר את היחסים המנוכרים בין סבתה לאמה ובין האמא לבין בתה שהיא הגיבורה הראשית. המסקנה ברורה: נסיון של דור ההורים לנתק את ילדיהם מהשורשים קשים ככל שיהיו (אפילו מתוך הרצון להגן) מביא לניתוק בינם לבין הילדים. למרות המסקנה הברורה ולא מי יודע כמה חדשה או עמוקה, הסופרת ממש כותבת זאת מפורשות.
גם העלילה מתפתחת לאט. לפעמים רציתי לדפדף כמה עמודים קדימה בשביל לזרז את העניינים. חלק מהדמויות מופיעות משום מקום ואף נעלמות בפתאומיות מדפי הספר. כך, דמותה של יוליה, אישתו השניה של הסבא, תואר באריכות בהתלחה ולקראת אמצע הספר פשוט מתאדה ללא שום זכר. או החברות הרוסיות החדשות של לנה שמשום מה מאוד אוהבות אותה והיא אותם (למה בעצם?) צצו משום מקום ונעלמו. מה היה תפקידן, חוץ מליצור עטיפה לרומן קצר של לנה עם הבחור המקומי?
דווקא בתיאור של הנשים הרוסיות והגברים הרוסיים יש משהו עמוק. הנשים שמתמודדות באופן ישיר עם החיים והגברים חלשי אופי, כל אחד בדרכו, שדורשים הרבה התייחסות. יש להם השפעה רבה על מהלך החיים אך הם נעלמים כל פעם שנשותיהם צריכות לעמוד באתגר כלשהו. נראה, שהבחור הרוסי שלנה מתאהבת בו בסוף הספר, סשה שמו, הוא מעין תמצית של כל הגברים שהופיעו בספר עד אז וותפקידו כמו תפקידם של הגברים האחרים בחיי הנשים. גדול, חזק, עמוק, מיוסר, חושב על הדברים שבמרומו של עולם אבל פשוט נעדר כאשר לנה צריכה לחזור לארץ. והנשים? הן נשארות נאמנות לגברים, מוכנות לסלוח, לחכות להם, לשאת את כל תלאות החיים, לטפל בהם… וכך הלאה בלי סוף טוב ובלי סוף בכלל.
אז מה אני אומרת על הספר? 6 בסולם ברוש בהתחשב בעובדה שזהו ספרה הראשון של המחברת.
