מנטליות ישראלית
אם לאפיין את המנטליות הישראלית, אחד המאפיינים הבולטים זהו החשש לצאת פראיר בעיניי מישהו. ישראלי מוכן להתמקח שעות עם נציג חברה כלשהי כדי לחסוך שני שקלים. הכסף זה לא העניין מדובר כאן על הגנה על כבוד העצמי שלו: אף אחד לא ינצל אותו.
נדיבות
אז כאשר מדובר בכל מיני חברות ענק שנותנות לנו שירותים כמו בנקים, חברות סלולר, הוט, יס וכו' אני חושבת שהחשש שלנו קצת (או הרבה) מוצדק. אבל אותה ההתנהגות מלווה הרבה מאיתנו גם בתקשורת והקשר המזדמנים עם כל מיני אנשים. ואז דבר אחד נפגע: היכולת להיות נדיב. להיות נדיב אומר לתת יותר ממה שמקבלים, לתת בלי לחשב מה בדיוק מגיע לך בתמורה.
האם אנחנו קמצנים?
במקומות רבים בעולם לישראלים יש תדמית של קרציות. בחברות התעופה הנוסעים הישראלים ידועים כלקוחות הקשים ביותר לשרתם. הרבה פעמים הם מחברים את זה לדימוי האנטישמי שהיהודים הם קמצנים. אבל למעשה הם לא מבינים שהישראלי הממוצע פשוט כל הזמן בוחן את עצמו האם הוא לא יצא פראייר.
גם אני מאוד לא אוהבת להיות פראיירית. אבל אני אישית אוהבת את הרעיון שחייבים לפעמים לתת יותר ממה שמקבלים. אני לא מתכוונת כמובן רק לתת כסף. לתת זה לפעמים להיות סבלני למלצרית במסעדה למרות שאתה הלקוח ואתה משלם, לאפשר לנהג מימינך להשתלב בתנועה כאשר הוא גם רוצה לעקוף את המשאית, לשלם על השירות אבל גם להגיד תודה אפילו שאתה לא חייב לו כלום (למה, מי מת?) וכו'.
אפשר בלי דרמות?
עכשיו תגידו שלעומת זאת, כאשר מישהו בצרה, הישראלים הרבה יותר נכונים לעזור. אולי. אבל אנחנו רוב הזמן לא בצרות אלא בתקשורת שגרתית. לא צריך שהחולה כמעט ימות על מנת להצילו. אפשר לעשות דברים פחות דרמתיים, יום יומיים, בקטנה.
אז לפעמים אני במצב רוח מתאים ואני ההתגלמות של הנדיבות, ולפעמים ממש לא בא לי לתת שום דבר לאף אחד אלא להראות להם. זהו אימון השרירים הקטנים של התקשורת הבין אישית שלך. האם אתה מוכן להיות נדיב היום?
