פיליפ רות פסטורלה אמריקאית
סיימור לבוב שמכונה בפי כולם "השבדי" לא רק הגשים את החלום האמריקאי אלא הוא מגלם אותו בכל הווייתו. יהודי, בלונדיני, גבוה וחזק, ספורטאי מצטיין, חי ונושם את אמריקה, את ערכיה ואת חלומותיה. סיימור לא רק יפה תואר, הוא ישר, טוב לב, מקפיד על יחס הגון כלפי כל אחד. עוד כשהיה תלמיד בבית ספר היה הילד הנערץ ביותר על כולם. אחרי בית הספר התגייס לצבא אך פספס את מלחמת העולם השנייה שנגמרה רגע לפני. אחרי שרות מוצלח בחיל הים, הוא חזר הביתה לניו ג'רסי והתחתן עם מלכת היופי המקומית. היא צעירה אירית קתולית, הוא יהודי מתבולל שעליו מעיד הסופר: "שהוא הכי קרוב לגוי שהיהודי יכול להיות". בשנות החמישים של המאה ה-20 'השבדי' מגדיל את המפעל המשפחתי לכפפות ומרוויח הון. הדבר מאפשר לו להגשים חלום ולקנות בית ישן בפרבר מפואר שנקרא "רימרוק הוותיקה". בבית הזה גדלה בתו היחידה והאהובה- מרי. סיימור מנהל את המפעל, אשתו שמנסה להוכיח לכולם ובעיקר לעצמה שהיא לא רק "מלכת היופי לשעבר", מגדלת פרות באחוזה ברימרוק, מרי הולכת לבית הספר.
הסיפור של 'השבדי' מסופר מפי הסופר הציני והמתבודד נתן צוקרמן. צוקרמן היה אחד המעריצים הגדולים של סיימור כשלמד באותו בית הספר כמה שנים מתחתיו. שלושים שנה אחרי הם נפגשים לארוחה במסעדה. סיימור נשוי שנית ואב לשלושה בנים. הם יושבים ליד השולחן ולא מוצאים נושאים משותפים לדבר עליהם. צוקרמן משוכנע כי “Swede Levov’s life, for all I knew, had been most simple and most ordinary and therefore just great, right in the American grain”. וסיימור לא מוצא מילים על מנת לתת צורה לכאוס הפנימי בו הוא שרוי כבר שנים רבות. שנים ספורות לאחר מכן, צוקרמן מגיע לפגישת מחזור של בית הספר ושם לומד מאחיו הקטן של סיימור על משפחתו הראשונה ועל האובדן העמוק ממנו לא התאושש מעולם. הסופר צוקרמן חוזר הביתה ומנסה לשחזר מה עבר על גיבור ילדותו. כך מתחילה הסגה של חייו של 'השבדי'.
כשבתו מרי הופכת להיות נערה, המלחמה בווייטנאם שוברת את השלווה האמריקאית. בשביל משפחתו של השבדי המלחמה הופכת להיות מלחמת חיים ומוות של ממש ששמה קץ לחיי החלום שלו. בגיל 16 מרי מתמרדת נגד חיי שפע, ערכי ההורים והצלחות חברתיות ומפוצצת את סניף הדואר ברחוב הראשי ברימרוק הקטנטנה. הרופא המקומי שהזדמן באותה עת לדואר נהרג ועולמו של השבדי מתנפץ. הילדה שנועדה להחיות את כל חלומותיו של סיימור שוברת את הכלים בזעם עצום שהורס את כל המשפחה. גן העדן נסגר והשבדי מגורש ממנו יחד עם אשתו, מלכת היופי לשעבר של ניו ג'רסי, עם מרי עצמה, עם הרופא שהיה בזמן הלא נכון ומקום הלא נכון, עם משפחתו של הרופא, עם עוד 3 אנשים ומשפחותיהם שמרי הורגת יותר מאוחר בקריירת המהפכנית הטרוריסטית שלה.
פיליפ רות לא נותן לפצצה לתקתק הרבה זמן. היא מתפוצצת מוקדם מאוד בספר ומשמיטה את הקרקע מתחת לרגליו של השבדי: כל חייו הוא היה רגיל לקבל אישורי החברה על "הנכונות" של אישיותו ועל החיבור העמוק שיש בינו לערכיה של החברה. האישורים באו בצורת כסף טוב שהביא לו המפעל, אישה יפה שהתחתנה איתו, בית ישן שקנה למשפחתו, תחושת אחדות והזדהות עם ארצו. אבל בתו היחידה, ברגע הראשון שיכלה לעמוד על דעתה, שללה ממנו את היכולת להמשיך ליהנות מכל הדברים האלה. איך היא גדלה לשנוא כל כך את ערכי חייו? איך בכלל אפשר לשנוא אותם? האם משהו שהוא עשה או לא עשה לה גרם לכך? השאלות האלה מנחות את ניסיונו הנואש להבין איך כל זה קרה לו ולמה. הוא עדיין מטפח תקווה של אפשרות חזרה לגן העדן הישן. האיש שלא היה בנוי לתהליכים פנימיים עמוקים שוקע בחקירה עצמית קדחתנית שמטרתה להבין מה גרם לילדה שלו לשנוא בכל מעודה כל דבר שהוא מאמין בו.
אך בדומה לסיפור המקראי, אין חזרה לגן העדן ואין סוף טוב לסיפור הזה. אחרי הפצצה בדואר, מרי מתחבאת ונעלמת. לאורך הספר הקורא מכיר את מרי רק דרך המשקפיים של האב המיוסר. אין אובייקטיביות ואין זוויות שונות לאירועים האלה. רות אינו מעוניין לבחון את החברה האמריקאית. במקום זה הוא מספר סיפור של איש אחד שהיה התגלמות חיה של החברה. האיש שהיה בנוי בצורה הטובה ביותר לחיות את החלום הפסטורלי של אמריקה. והאיש הזה, שבו אמריקה של אמצע המאה ה-20 משתקפת באופן מושלם, מפרפר ואינו מצליח לשאת על כתפיו הרחבות את מבחן הפגישה עם העולמות השבורים של בתו ושל עצמו. כבר בעמוד 86 רות מתמצת את מהותו של הספר. מכאן והלאה הוא איננו מרחיב את הסיפור אלא רק מעמיק ומפרט אותו:
A beautiful wife. A beautiful house. Runs his business like a charm. Handles his handful of an old man well enough. He was really living it out, his version of paradise. This is how successful people live. They’re good citizens. They feel lucky. They feel grateful. God is smiling down on them. There are problems, they adjust. And then everything changes and it becomes impossible. Nothing is smiling down on anybody. And who can adjust then? Here’s someone not set up for life’s working out poorly, let alone for the impossible. But who is set up for the impossible that is going to happen? Who is set up for tragedy and the incomprehensibility of suffering? Nobody. The tragedy of the man not set up for tragedy – that is every man’s tragedy.
הטרגדיה של האיש שנועד לחיות את החלום ולא את שברו. השבדי לא נועד להתגבר, להתמודד, להתבונן, לשנוא, להסמיק, לסבול, להתחבא, להתגונן, להתנגד, להתמרד, להתפרק. זאת מרי, בתו שמקיימת את כל הדברים האלה. כל מה שהוא רצה וידע לעשות הוא לקיים, להגן, להתמיד, לאהוב, לעזור, לעבוד. הוא נועד להמשיך ולא להתחיל: את ערכי החברה, את השושלת המשפחתית, את העסק. ולכן, כשנדרש להתמודד עם עולמה של מרי הוא אובד עצות ואובד כיוון: אין משהו בתחום העשייה שהוא יכול לעשות על מנת לתקן את המצב.
הספר מתפתח לאט מאוד. רות לוקח את הקורא אל עברו של השבדי תוך כדי שהוא מנסה למצוא הסבר למה שקרה. כל פעם מחדש מתעוררת התקווה: הנה עכשיו הדברים יתבהרו, עכשיו נגלה את שורש העניין. ולא. אין תשובות, כי לא היה אירוע אחד מכונן שממנו התחילה ההידרדרות. וזאת אחת התובנות החזקות של הספר: החיים שלנו אינם אוסף של אירועים. ההליכה לאורך ציר האירועים שהיו בחייו של אדם אינה נותנת לנו תמונה לגבי מי הוא האדם הזה. התנהגויות הן רק ביטוי חיצוני של סבך הרגשות והמחשבות בעולמו הפנימי של האדם. רוצה להבין מישהו? על תסתפק בלחקור מה הוא עשה או לא עשה בעבר. לא תבין.
איך קרה שילדה מהמשפחה הטובה והמאוד ממוצעת הזאת גדלה להיות כל כך כעוסה? שני ההורים שלה היו אנשים הגונים וליברליים, התנגדו למלחמה בווייטנאם, עבדו, השקיעו את מלוא כוחם על מנת שתחיה באושר והיו לצידה במאבק הקשה שמרי ניהלה נגד הגמגום כל ילדותה. הם מאוד רצו לעזור לה להתגבר על הגמגום, סברו שזה מקשה על השתלבותה החברתית, לקחו אותה לכל טיפול אפשרי.
כשמדברים על גמגום, אני נזכרת במנחה התוכנית "עשרת הדברות" רונאל פישר שגם הוא מגמגם. פישר סיפר איך, כשהיה ילד, כולם לחצו על אימו שתיקח אותו לטיפול. בסופו של דבר, האימא החליטה לעשות זאת. היא קבעה תור למטפל וכשהגיע היום לקחה את רונאל הקטן והם נסעו באוטובוס. הוא מספר כמה היה לחוץ בדרך לטיפול וכמה לא רצה לנסוע לשם. אימו הסתכלה עליו שעה ארוכה בדרך וברגע אחרון לקחה את ידו, ירדה תחנה אחת לפני היעד ופסקה: "לא הולכים לשום טיפול, הולכים לאכול גלידה." בדיעבד פישר נזכר ביום הזה כאחד הימים המאושרים בחייו וכמה כוח הוא שאב כל חייו מהאירוע הזה שהיה מבחינתו ביטוי אהבה מוחלטת של אימא לבן. המסר: "אתה לא צריך שום טיפול ושום תיקון כדי שאני אוהב אותך ואקבל אותך" היה חשוב הרבה יותר מהעזרה שהמטפל היה יכול להציע לילד המגמגם.
לסיימור ואשתו לא הייתה החוכמה הזאת. הערך העליון שלהם – השתלבות טובה והצלחה בחברה – הניע אותם לנסות כל הזמן "לעזור" למרי, לתת לה כלים כדי שתוכל לרכוש חברים, להיות תלמידה טובה, להשתתף באירועי ספורט בית ספריים וכד'. העולם שלהם היה ברור להם וכך כל ילדותה של הבת הם ניסו למלא את עולמה בדברים שהאמינו שהם חשובים וטובים. אבל כל מה שהילדה רצתה זאת הפגנה של אהבה ללא תנאים מהוריה, עם הגמגום ועם כל דבר אחר שאולי יבוא בהמשך. "תנשק אותי כמו שאתה מנשק את אימא", מבקשת מרי את סיימור בגיל 11. מאוחר יותר, סיימור מגלה שאין לו מושג מי בעצם הייתה הילדה שהוא גידל. הוא תמיד רצה לעזור לה ולגונן עליה אבל אף פעם לא הקדיש תשומת לב לעולמה הפנימי כפי שהוא. יכול להיות בגלל שתמיד פחד להיתקל במשהו שאינו מכיר ואינו מבין.
הספר נגמר בתיאור מרהיב ממש, שמתפרש על יותר ממאה עמודים, של ארוחה משפחתית בבית של משפחת לבוב. בארוחה נמצאים סיימור לבוב עם אשתו, שני זוגות אורחים ושני ההורים של סיימור. החבורה הזאת היא התמצית החברתי של הפרבר האמריקאי המיוחל, החלום של הפסטורליות והיופי. החבורה הזאת מתגלה לאט לאט לקורא כקן של שקרים, חוסר הבנה הדדית, בגידות ואדישות. אביו של סיימור, יהודי זקן וישר, לא משכיל במיוחד, בנה עסק שבנו הביא לשגשוג. בסוף הערב, האיש הזקן נמצא פצוע במטבח אחרי שאשתו השיכורה של אחד האורחים דוקרת אותו עם המזלג. האישה הזאת גידלה חמישה ילדים למופת שכולם עזבו את הבית והיא שרויה בדיכאון עמוק כיוון איננה מוצאת מה לעשות עם עצמה כשהבית ריק מילדים. בעלה מנהל רומן עם אשתו של השבדי: רק לפני שעה קלה סיימור היה עד במקרה למעשה הניאוף שגם הוא התרחש במטבח. אשתו של האורח האחר צוחקת לכולם בפרצוף למראה הקריסה של עמודי התווך של החברה ויחד איתם של הנורמות החברתיות עצמן. בזמן שבסלון הבית מתנהלת לה ארוחת ערב פסטורלית, המטבח רועש וגועש בכאבים של אנשים בודדים ובמעשיהם הבאים מתוך הכאבים. מאחורי הקלעים של החלום המסודר והברור שורר כאוס.
הספר מגיע לסוף והקורא נשאר בלי תשובות ובלי סוף טוב. צריך לעשות מאמץ כדי להיזכר שבתחילת הספר אנחנו פוגשים את סיימור במגרש בייסבול עם בנו הקטן. רות מפנה את המבט של הקורא אל הקשר ההדוק בין הסדר לבין הכאוס, בין הבניה לבין ההרס. כמו שהשבדי מייצג את החיוניות של החלום האמריקאי כך מרי מייצגת את הכאוס שכל הכוחות המתנגדים. ואי אפשר להפריד ביניהם כי השבדי הוא האב שהוליד את מרי.
הספר אישי, רגיש, נוגע במעמקים גדולים כל כך. הסופר מצליח להיות מעורב אך לא שיפוטי, הוא חלק מהסיפור אך גם בוחן אותו מהצד. הספר נותן כבוד גדול לקורא ומאפשר התחברות בנקודות רבות מאוד. ממש אחד הספרים הטובים שקראתי לאחרונה.
ברצוני להתנצל על הציטוטים באנגלית. קראתי את הספר באנגלית ולא היה לי עותק זמין בעברית לחפש את התרגומים. החלטתי שלא לעשות תרגומים בעצמי בגלל שזה יהיה תרגום משפה שלישית לשניה וזה יכול לגרום יותר מידי אבל לטקסט.
